מאירי על כתובות צ״ו א

1 כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:

2 חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע"פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:

3 אע"פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע"פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר' יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר' יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:

4 כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה צ"ח א' ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות ל"ב ב' שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:

5 ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:

6 אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר"ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע"פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:

7 כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן ס"ד ב' אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה: